<h1>ראבי"ה סימן תתקע"ח</h1>
<h2>דף סג.</h2>
בהלכה דאמר אילפא מחלוקת בשתי עבודות [זבחים כ"ט ע"ב] ק"ל בהך סוגיא, דאביי מעיקרא סבירא ליה מי סברת אינה לשחיטה וכו', א"כ טעמא דר' יהודה דתפוס לשון ראשון. וכן פר"ש דר' מאיר בשיטת ר' יהודה אמרה. ובמסקנא קאמר אביי לא פליגי במאי לא פליגי דאמר ר' יצחק בר' יוסף א"ר יוחנן הכל מודים וכו', משמע דר' מאיר לית ליה תפוס לשון ראשון כר' יהודה. וקשיא דאביי אדאביי. ועוד מורי עיניי מה פירש בה בשמעת' דאילפא שהקשה מורי דאביי אדאביי. סבורני דה"פ, לחצות מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר' מאיר דאינו אלא בדיבור אחד דבבת אחת חלין. והיינו דקא פריך והרי שחיטה כיון דאינה אלא לבסוף נגמרי' שתי המחשבות בבת אחת ולא הוי לן למיזל אלא בתר האי דחיילי בבת אחת ולא תלי בדיבור ואין כאן אלא לשון אחד ואפילו הכי קאמר ר' יהודה תפוס לשון ראשון. אלא מדר' יהודה נשמע דלא תלי בהאי דחיילי בבת אחת ולעולם ר' מאיר לאו בשיטת ר' יהודה אמרה למילתיה. וה"פ והרי שחיטה דכי לחצות דמי, כשם שבלחצות אינו נגמר דיבור תמורה עולה קודם שהתחיל לומר שלמים, דכיון דהתחיל לומר לחצות בתחילת דיבורו הוכיח שרוצה לגמור בשני עניינים, הילכך אין תחילת דיבורו נגמר עד שיגמור לומר תמורת עולה ושלמים, וה"ה בשחיטה שמחשב מחשבת חוץ וזמן בסימן (אחר) [אחד], אע"פ שקדם מחשבת הזמן, אינו נגמר אלא בגמר (שחיטה הזמן) [שחיטת הסימן] דהא דא"ר מאיר [מנחות ט"ז ע"א] מפגלין בחצי מתיר, הני מילי היכי דב' עבודות נעשו מתיר אחד כגון קומץ ולבונה אי נמי הזאות שבפנים, אבל בחצי עבודה ליכא למ"ד. אני סבור דהכי מוכחא סוגיא דפרק תמיד נשחט [ס"ג ע"א]. והא דקא פריך מקמיצה דכי לחצות דמי, הוא הדין הוה מצי למפרך מקבלה וזריקה. אלא אי הוה פריך ליה הוה דחי ליה דילמא לא פליגי אלא בשחיטה דדמי לב' עבודות בב' סימנין. להכי פריך מקמיצה דשמעינן להו דפליגי בפ"ק דמנחות.
